פסק-דין בתיק ע"פ 40425/07

1.         זה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כבוד השופט אברהם טננבוים), מיום 8 במאי 2007, לפיו הורשע המשיב בעבירה של ביצוע פניית פרסה, שלא בזהירות, תוך כניסה לצומת. כתוצאה מכך נגרמה תאונת דרכים שבה נפגע נוהג קטנוע (להלן - המתלונן). המתלונן נחבל חבלה של ממש, וניזוקו שני כלי הרכב המעורבים בתאונה.

2.         בית המשפט הרשיע את המערער, אחר שמיעת עדים, בעבירות לפי תקנות   21(ג), 44(א), 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה. בית המשפט קמא גזר על המשיב 7 חודשי פסילה בפועל של רישיון נהיגה, תוך הפעלה, בחופף, של פסילה קודמת, פסילה על תנאי של 3 חודשים למשך שלוש שנים וקנס - 3,000 ש"ח.

3.         ערעור זה מכוון להכרעת הדין המרשיעה, ולחלופין מכוון הערעור לגזר הדין "המחמיר" לטענת המערער, בשים לב לתרומה הניכרת של רשלנות המתלונן.

הכרעת הדין

4.         בית המשפט קמא קבע ממצאים עובדתיים, לאחר ששמע את עדות המתלונן, ועדותו של רס"ר דוד שפיר ממשטרת ישראל ואת עדות המערער. הוגשו ראיות אלה: מפת הצומת, דו"ח בוחן משטרת ישראל, הודעת המערער ודו"ח פאראמדיק של מגן דוד אדום, ומכתב שחרור של המתלונן מבית חולים שערי צדק.

וכך קבע בית המשפט קמא בהכרעת הדין:

" אין חולק כי הנאשם נסע ברחוב אגריפס ובצומת אגריפס - שערי צדק ביקש לבצע פניית פרסה. באותה עת נסע ממולו המתלונן על הקטנוע. לטענת המתלונן ראה את הנאשם עומד וממתין עד שרכב (ש) לפני המתלונן ייסע והמתלונן סבר שהנאשם רואה אותו, ולכן המשיך בנסיעה. אלא שהנאשם לא ראה את המתלונן, החל בפרסה ופגע בו".

בית המשפט קמא קבע, כי כשם שהמתלונן ראה את המערער, כך המערער היה צריך לראות את המתלונן. אלא שלפי הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא " הנאשם לא ראה כלל את המתלונן עד למכה". ועוד זאת, כל טענה שיעלה המערער, כך קבע בית המשפט, תהיה בבחינת עדותו של המערער מול עדות ברורה של המתלונן, שעשה על בית המשפט רושם אמין, ולא של מי שרצה לפגוע במערער.

בית המשפט הזהיר את עצמו, כי מדובר " במעין עדות יחידה", אך החליט להרשיע את המערער, על פיה.

דיון

5.         עיון בתרשימים ובדו"ח הבוחן, מעלים אף הם, בבירור, כי מסקנתו של בית המשפט מעוגנת היטב בראיות. כך גם בעדויות הצדדים המעורבים בתאונה.

6.         לפני "ערעור עובדתי", שבו קבעה הערכאה הדיונית "ממצאים המבוססים על ראיות ועל עדויות ששמעה מכלי ראשון", אשר בעקבותיהם אף קבעה ממצאי התרשמות. אכן, מדובר בעדות מול עדות: זו של המתלונן וזו של המערער, ובית משפט קמא העדיף את עדות המתלונן על פני עדות המערער.

אם ניתן לראות את המתלונן שרכב על קטנוע ונסע בעקבות רכב אחר, או לא ניתן לראותו, הרי אלה ממצאים עובדתיים, ובית המשפט קבע בעניין זה מסקנה ברורה, בעקבות טענת הסנגור, שהמערער לא היה יכול לראות את המתלונן, לאמור:

"אינני יכול לקבל זאת, משום שהמתלונן, שעדותו מקובלת עלי, מעיד בפירוש כי ראה את הנאשם עומד ונכנס לצומת בנסיעה רצופה, רק משום שסבר שגם הנאשם רואה אותו".

7.         אכן, גם מי שנוסע ישר בצומת, שבו עומד רכב אחר המתכוון לפנות שמאלה או מתכוון לבצע פניית פרסה, חב חובת זהירות, אך החובה העיקרית מוטלת על נוהג הרכב שמתכוון לפנות שמאלה, ועל אחת כמה וכמה, מי שמתכוון לבצע פניית פרסה.

8.         תקנה 44(א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 קובעת כהאי לשנא:

" (א) לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיוון הנגדי (להלן - פניית פרסה) אלא בנסיבות שאין בהן הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך, ולא יפנה כאמור... במקום שרכבו אינו נראה לעיני נוהג רכב אחר מכל צד שהוא".

תקנה זו מטילה על נוהג רכב המתכוון לבצע פניית פרסה "אחריות קפידה", ובאופן ברור ומפורש - שלא לבצע פניית פרסה אם רכבו עלול להפריע או לסכן עוברי דרך, וגם, בין השאר, במקום שרכבו אינו נראה לעיני רכב אחר המתקרב מכל צד שהוא.

הנה כי כן, מסקנתו של בית המשפט קמא, שהמערער היה צריך לראות את המתלונן נוהג הקטנוע, וכי המתלונן ראה את רכב המערער, וגם הוא היה צריך להיראות, היא מסקנה המעוגנת בדין ובראיות.

9.         מי שמבצע פניית פרסה צריך להמתין ולהתאזר בסבלנות רבה, ואם ממתין למעבר כלי רכב הנוסעים מכל כיוון שהוא, בין רכב יחיד ובין כלי רכב- זה אחר זה. רק אם הדרך החוצה או הדרך שממול פנוי, רק אז ניתן לבצע פניית פרסה.

במקרה דנן, נראה כי המערער הסתפק במעבר הרכב הראשון בדרך בחוצה, והוא לא הבחין בקטנוע שנסע בעקבות הרכב הראשון שחצה את הצומת.